נוהג תשלום טיפים (תשר) לנותני שירות מקובל בבתי עסק רבים, בעיקר מסעדות בתי קפה ובארים (יובהר מאמר זה אינו עוסק ב"דמי שירות" הכלולים בחשבון שנמסר ללקוחות, אלא בטיפי שניתנים ע"י הלקוחות).

מדובר בתשלום וולונטרי המשולם ע"י הלקוחות כהכרת תודה על השירות. נוהג זה כה מושרש, עד כדי כך שרבים רואים בתשלום זה כמוסכמה חברתית, כמעט כחובה, וכזו שלא תלויה באיכות השירות שניתן.

לרוב, שכרם של המלצרים (ובמקרים מסוימים גם ברמנים ועובדים נוספים העובדים באותם בתי עסק) מורכב בחלקו או במלואו מהטיפים המשולמים ע"י הלקוחות.

במקרים רבים, חלק השכר שהורכב מטיפים ניתן לעובדים במזומן בסוף המשמרת. כלומר ב"שחור". כתוצאה מכך, לא משולם מס על הכספים הללו, ובחלק מהמקרים סכומי כסף אלו גם לא נכללים בתלושי השכר.

בשל חוסר חקיקתי בנושא זה, התחבטו לאורך השנים בתי הדין לעבודה, רשויות המס והמוסד לביטוח לאומי, כיצד יש לסווג את אותם תשלומים המבוססים על טיפים.

האם הטיפים הללו מהווים "שכר עבודה"? האם הם חייבים במס? האם כספים אלו יכולים להוות בסיס לתשלומי זכויות סוציאליות (פנסיה, פיצויים)?

מצד אחד, לפי חוק שכר מינימום, תשמ"ז – 1987 (וגם לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951) "שכר עבודה" מוגדר כתשלום המשולם ע"י המעסיק. לפי הוראות חוק אלו, לא ניתן לראות בסכומי הטיפים כ"שכר עבודה" משום שתשלומים אלו לא משולמים ע"י המעסיק (כי אם ע"י הלקוחות).

מצד שני, לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 "שכר עבודה" הוא כל תשלום שקיבל העובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו. בדומה לכך, פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובעת כלל דומה לפיו, הכנסה החייבת במס היא כל הכנסה מ"השתכרות או ריווח מעבודה", לרבות טובות הנאה שאינן כספיות וכאלה שניתנו במישרין או בעקיפין כתוצאה מהעבודה. למקרא הוראות אלו, ניתן להגיע למסקנה שונה, לפיה יש לראות בתשלומי הטיפים "שכר עבודה" לכל דבר ועניין.

לשאלה כיצד יש לסווג את הטיפים השלכות משפטיות רבות ורחבות, וביניהן מהו השכר שממנו יש להפריש הפרשות סוציאליות (לפנסיה, לפיצויים), מהו השכר שיהווה בסיס לצורך קבלת קצבאות מהביטוח הלאומי (לדוגמא דמי לידה, המבוססים על גובה השכר שדווח לביטוח הלאומי בתקופת העבודה טרם הלידה).

לתשובות לשאלות הללו יש משמעויות הן מבחינת העובדים (לדוגמא גובה ההפרשות הסוציאליות וגובה קצבאות הביטוח הלאומי להן הם זכאים עפ"י חוק) והן מבחינת המעסיקים (מהי עלות ההעסקה האמיתית של כל מלצר במסעדה, הן לעניין גובה ההפרשות שעל המעסיק להפריש עבור פנסיה והן לגבי גובה פיצויי הפיטורים שעל מעסיק לשלם לעובדיו).

ההלכה שהייתה עד 2019:
עד שנת 2019 הייתה נהוגה ההלכה לפיה, הטיפים יסווגו כ"שכר עבודה" רק מקום שהם עברו דרך קופת בית העסק ונרשמו בספרי המעסיק [ע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב אילת בע"מ נ' ענבל מלכה, (להלן: "עניין מלכה")].

לפי הלכה זו, ככל שמעסיק מעוניין שתשלומי הטיפים יוכרו כ"שכר עבודה" לכל דבר ועניין (ובכך לדחות טענה שלא שולם לעובד שכר לפי חוק שכר מינימום. כמצוין לעיל, לפי חוק זה "שכר עבודה" הוא סכום המשולם ע"י המעסיק בלבד), צריך המעסיק לרשום את סכומי הטיפים כתקבול של בית העסק, ולאחר מכן לשלם אותם למלצר כ"שכר עבודה", וזאת תוך מסירת תלוש משכורת כדין.

לפיכך, עד שנת 2019, טיפ ששולם ישירות לעובד ולא עבר דרך קופת בית העסק, לא נחשב כ"שכר עבודה".

על כן, ככל שמעסיקים שלמו את שכר העובדים באמצעות טיפים (מבלי שכספי הטיפים עברו דרך קופת בית העסק), המעסיקים הללו הסתכנו בכך שעובדיהם, שהשתכרו בעיקר מטיפים, יגישו נגדם תביעות בהן יטענו שלא שולם להם שכר עבודה עבור עבודתם, שכן אין בתשלומי הטיפים כדי להוות "שכר עבודה", וזאת בהתאם להוראות חוק שכר מינימום. במקרים רבים תביעות אלו התקבלו ע"י בתי הדין לעבודה (למרות שנראה כי מדובר בכפל תשלום).

ההלכה לאחר 2019:
במשך השנים שלאחר פסק הדין בעניין ענבל מלכה, חל כירסום בהלכה שנקבעה שם (לפיה המבחן העיקרי לסיווג ההכנסה היה האם כספי הטיפים עברו דרך קופת בית העסק או לא).

כך, במקרים שונים, משיקולי צדק, כאשר בתי הדין התרשמו כי סכומי הטיפים שקיבלו המלצרים עלו בצורה משמעותית על גובה שכר המינימום, נקבע לא אחת כי יש לראות בכספי הטיפים "שכר עבודה" ששילם המעסיק, גם כאשר הסכומים לא עברו דרך קופת המעסיק. במקרים אלו, היה הדבר בנסיבות בהן על אף שהכספים לא עברו בקופת בית העסק, המעסיק ניהל רישום, כזה או אחר, של סכומי הטיפים ששולמו לעובדים בכל משמרת ומשמרת, ומצד שני העובדים הצהירו (בחתימתם) בסוף כל משמרת כמה שעות עבדו וכמה כסף קיבלו באותה משמרת.

במקרים הללו, נדרשו העובדים שתבעו להוכיח באלו משמרות שולם להם בפועל סכום שהוא נמוך משכר המינימום. ככל שלא הצליחו לעשות כן, בתי הדין לא קיבלו את טענת המלצרים.

ביום 26.3.2018 בית הדין הארצי לעבודה בהרכב מורחב שדן בנושא סיווג הטיפים החליט לשנות את ההלכה, לפיה המבחן הקובע הוא האם הטיפים עברו דרך קופת בית העסק (עב"ל 44405-10-15 קיס נ' המוסד לביטוח לאומי).

במסגרת זאת קבע בית הדין הארצי שיש לראות בכל הכנסה של עובד מטיפים כ"שכר עבודה" מהמעסיק, הן לצורך זכויות לפי משפט העבודה והן לצורך דיני הביטוח הלאומי (לעניין הבסיס לתשלום קצבאות).

בית הדין הארצי קבע כי יש לראות בטיפים כ"שכר עבודה", בין אם הטיפים עברו דרך קופת בית העסק ובין אם שולמו ישירות לעובד (ע"י הלקוחות) ונותרו בכיסו בסוף המשמרת.

כמו כן, קבע בית הדין הארצי כי ככל שהמעסיק מעוניין כי סכומי הטיפים ישמשו גם לצורך תשלום הזכויות הסוציאליות (ביטוח פנסיוני ופיצויי פיטורים לדוגמא), עליו לעשות זאת באמצעות הוראה מפורשת בהסכמי העבודה מול המלצרים. ככל שלא עשה כן, חל איסור לעשות שימוש בתשלומי הטיפים לצורך שאינו תשלום שכר עבודה.

כדי לאפשר זמן למעסיקים ולרשויות להיערך ליישום ההלכה, קבע בית הדין הארצי כי הלכה זו תכנס לתוקף החל מיום 1.1.2019.

לסיכום:

מומלץ לעוסקים בתחום בילוי הפנאי (מסעדות, בתי קפה, בארים ועוד), הן עובדים והן מעסיקים, להיערך ולפעול בהתאם להוראות העדכניות בנושא, ולוודא שמחד זכויות העובדים לא תקופחנה, ומאידך המעסיקים לא יפרו חובות כלשהן ויימצאו בסיכון מפני תביעות משפטיות.

אין במה שנאמר כדי להוות ייעוץ משפטי.

מעוניינים בייעוץ משפטי? צרו קשר עם עו"ד אבי טסמה בטלפון 050-7573158